צדק צדק תרדוף

סיפור שנודע לי עליו רק לפני זמן קצר, כי לא דיברו עליו במשפחתנו.

גיבור הסיפור הוא סבי, יעקב אלעאני עליו השלום, שלא ראיתיו מעולם.

בחרתי להעלות את הפוסט הזה סמוך ליום השנה לפטירתו.

השנה היא 1950, כשנתיים לאחר קום המדינה. העיראקים שולחים לכאן כוחות במלחמת השחרור, שחלקם לא חוזרים; התוצאה הטבעית: רצון עז לנקום ביהודים, וחיפוש קרבנות למטרה זו.

כפועל יוצא מכך , נעצרים יהודים על לא עוול בכפם, והעיראקים רק מחפשים את מי ניתן להאשים בריגול.

בדיעבד הסתבר לי, שגורלו של סבא שלי יכל להיות כגורלו של שפיק עדס, שגם לו הקדשתי פוסט.

בניגוד לעדס, סבי ניצל במזל, כי באירועים מסוג זה או שמשחררים אותך, או שאתה נידון לתלייה. אין אופציה שלישית.

אז מעשה שהיה כך היה:

לסבא יעקב היה עסק לחלקי חילוף בבגדאד, שאותם הוא קנה מהצבא הבריטי.

האחראי על הציוד שנכנס ויוצא מהעסק היה האחיין של סבא, שאני הכרתי אותו כדוד שלום ז"ל (נישא לאחות הגדולה של אבא, הדודה דליה, שתיבדל לחיים ארוכים).

באחד הימים, הגיע ציוד חדש, שכלל בין היתר שלוש חביות של נוזלים.

החביות הונחו בכניסה לבית העסק מפאת חוסר מקום;

בטרם הספיקו לבדוק את מהות הציוד שנכנס, מגיע לבית העסק קצין בשם שיהאב;

שיהאב בודק את החביות, מגלה שהן מכילות נוזלים רעילים, וקובע כי סבא זומם לפוצץ את בגדאד באמצעות הנוזלים הללו.

לא הועילו כל ההסברים של הדוד שלום שהחביות הגיעו לפני זמן קצר, ושאין להם מושג מה הן מכילות; סבא הואשם במזימה לפוצץ את בגדאד, ונדרש להתייצב בבית המשפט הצבאי בבצרה.

בבית המשפט הזה נשפט כל מי שנאשם בריגול, וכידוע, רוב המשפטים הללו היו משפטי ראווה שגזר הדין שניתן בהם ידוע מראש.

מיותר לציין שסבא היה אזרח עיראקי נאמן לארץ הפרת והחידקל, הארץ שבה חיו הוא ואבותיו 2600 שנה, עוד בטרם דרכה בה כף רגלו של הערבי הראשון.

אבל כשרוצים לטפול אשמה על מישהו, אין הגיון, וכל האמצעים כשרים.

האוירה בבית היתה עכורה וקודרת. 'שחור בעיניים' כפי שמתאר אבא את השבועיים-שלושה שבועות עד לגזר הדין. היה ברור שמדובר בסיטואציה לא פשוטה שעלולה להיגמר רע. רע מאד.

דודתי, דוריס, מספרת על פינה בבית, שבה הודלקו נרות לנשמתם של כל הצדיקים, בתחינה שיסייעו לסבא בשעה הקשה הזאת.

סבא שיתף את שני בניו הגדולים, יוסף ומשה ז"ל, באירוע ובהשלכותיו האפשריות.

לילדים הקטנים יותר שידרו 'עסקים כרגיל'.

המושיע של סבא מחבל התלייה היה עורך דינו המוסלמי, טאלב ג'מיל, שאבא מתאר אותו כאיש תמיר ונעים הליכות. עו"ד טאלב ג'מיל היה מוכר לסבא ולמנחם אחיו, וכשסבי רכש את העסק כמה שנים קודם לכן, הוא זה שהיה אחראי על חוזה הרכישה.

משפחת אל-ג'מיל היתה משפחה אריסטוקרטית ידועה בעיראק; האח, חסין אל-ג'מיל, היה שר המשפטים של עיראק בעת ההיא. גם אבי המשפחה היה שופט ידוע בעיראק בראשית המאה העשרים.

לאחר שרתם את קשריו עם הדרגים הגבוהים, הצליח טאלב ג'מיל לשכנע את השופט שהחביות הללו הן חלק קטן מעסק גדול, ושמדובר באזרח עיראקי נאמן למולדתו.

סבא יעקב יצא זכאי!!!

כשנכנס הדוד שלום לבית המשפחה בבגדאד, וסיפר את הבשורה המשמחת, התחלפה האוירה העכורה בשמחה גדולה ובהתרגשות אדירה. ביום שבו שב סבא מבצרה לביתו התקיימה חגיגה גדולה, כי הבינו שקרה פה נס.

זמן קצר לאחר הפרשה, עזבו את עיראק בשנת 1951 ארבעת האחים הגדולים של אבא, במסגרת מבצע 'עזרא ונחמיה'.

סבא, סבתא וששת הילדים הנותרים, ואבי בראשם, נשארו בעיראק, היות שסבא לא הצליח למכור את העסק.

בסוף שנת 1954 נמצאו קונים אמידים מכווית; העסק נמכר, והמשפחה יוצאת מעיראק ללבנון, משם לקפריסין, ובלילה שבין ה-31/12/1954 ל-1/1/1955 יעקב אלעאני ומשפחתו נוחתים כאן בארץ ישראל.

מילה אחת, לסיום, על משפחת אל-ג'מיל.

בחיפוש פשוט בגוגל מככב חסין אל-ג'מיל, אחיו של העורך דין שהגן על סבי.

חסין אל-ג'מיל, היה כאמור שר המשפטים של עיראק בראשית שנות החמישים, וכיהן לאחר מכן כחבר פרלמנט, וכראש איגוד עורכי הדין בעיראק.

משפט אחד קטן על משפחת אל-ג'מיל שנכתב בויקיפדיה משך את תשומת ליבי .

משפט אחד, שאומר כל כך הרבה:

" חסין אל-ג'מיל גדל במשפחה בגדאדית שמרנית, שהגנה על הצדק ונאבקה בעוול".

מה אומר ומה אדבר??

במקרה של סבא יעקב, התיאור הזה נכון אחד לאחד!!