אבי-סבי, סלמאן עוזיר אלעאני, כשמו כן הוא, איש #ענה היה. שם, בענה של שנות השלושים המוקדמות, צולמה התמונה הזו בשחור-לבן, ע"י בן הזקונים שלו, עבדאללה (עובדיה) אלעאני.
ענה השוכנת על גבול עיראק-סוריה, היתה מקום שבו חיו היהודים לצד השבטים הסונים שבמערב עיראק, ומטבע הדברים, הם אימצו חלק מאורחות חייהם.
יהודי ענה היו מאז ומתמיד חלק בלתי נפרד מסביבתם, אך עם זאת, ולצד המציאות הזאת, הם ידעו לשמור על יהדותם.
זו כנראה הסיבה שאבי-סבי עוטה כפייה לראשו, כדרכם של הערבים.
כשעברה המשפחה לשכונת אלבתאווין בבגדאד בראשית שנות הארבעים, היתה זו שכונה שמרבית תושביה בעת ההיא היו יהודים מבוססים.
לקח לבני משפחתי זמן רב כדי ללמוד את הלהג היהודי השגור בפי תושבי השכונה, שהיה שונה במידה רבה מהלהג של אנשי ענה, שהוא למעשה שילוב בין הלהג הבדואי לניב העיראקי-מוסלמי.
ובשעה שאבי-סבי, סלמאן עוזיר, עטה כפייה לראשו, היו יהודי בגדאד, עוטים לראשם את הסידארה: אותו כובע משולש, שהנהיג המלך פייצל הראשון בשנות ה-20 כסמל עבור כל עיראקי באשר הוא.
היו כאלה שביקשו מסבא סלמאן להסיר את הכפייה, בטענה שאין היא מתאימה למקום החדש, ולאמץ את הסידארה תחתיה, אך הבן עבדאללה התנגד לרעיון, בטענה שהכפייה היא חלק בלתי נפרד מאישיותו של אביו.
וכך, בשעה שכל היהודים מגיעים להתפלל בשבת בבית הכנסת 'מאיר טויג', השוכן עד היום בבירה בגדאד, כשלראשם הסידארה המפורסמת, היה אבי-סבי מתפלל בבית הכנסת כשהכפייה לראשו.
נשמע הזוי? לא ממש.
יוצא דופן אולי כן, אך בעידן שבו סובלנות, הכלה וקבלת האחר היו דרך חיים, ולא רק סיסמאות, התקבל סבא סלמאן בקהילה כשווה בן שווים, והכפייה בבית הכנסת ממש לא היתה אישו (Issue).
הכפייה הוסרה סופית עם הגיעו של סבא סלמאן לישראל בשנת 1955.
למה אני מספרת לכם את זה?
כי היום, כתשעים שנה אחרי, עטיתי כפייה לראשי במהלך סיור שעשיתי לאחרונה במדבר של דובאי. בקבוצה שנסעתי איתה היו כאלו שהרימו גבה איך אני כיהודיה וישראלית, עוטה כיסוי ראש שנחשב ל'ערבי'.
בדיוק בנקודה הזאת נזכרתי בסבא סלמאן, עליו השלום, והבנתי שכפייה היא כיסוי ראש בדואי שמותאם לאקלים המדברי. אז נכון, יש כאלה שהפכו את הכפייה לסמל לאומי עם השנים, אבל אני מאז ומתמיד מסתכלת על המקור האותנטי והצרוף.
בשבילי זו היתה סגירת מעגל, ואמירה שאין קשר בין סממן חיצוני המעיד על השתלבות בסביבה שבה אתה נמצא, לבין זהותך הדתית והלאומית.